פרשת מטות ומסעי

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור: זה הדבר אשר ציווה ה' איש כי ידור נדר לה" או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה".

מתעוררות כמה שאלות: 1. מה ההבדל בין נדר לשבועה?

2.מדוע התורה מדגישה כי בנושא הנדרים והשבועות – ישנה פניה תחילה אל ראשי המטות דווקא?

1. נדר- הכוונה כאשר אדם לוקח על עצמו לעשות דבר,או לא לעשות דבר לגבי חפץ מסוים, בהקשר לכך אומר הרמב"ם כי יש הבדל בן נדר: 'אסר'- בו האדם מתחייב להתנזר מדברים מסוימים שבדרך כלל כן מותרים לו. לבן נדר שיחייב את עצמו להקריב קורבן בו בזמן שאינו חייב להקריבו, אלא כאן הכוונה לנדרי הקודש.

לעומת זאת: שבועה:- אדם מתחייב לעשות, או לא לעשות דבר מסוים, השבועה חלה על האדם ולא על חפץ.

2. התורה מדגישה את פנייתה תחילה בנושא השבועות והנדרים לראשי המטות, הרי ממילא ידוע שכל המצוות נאמרות תחילה לראשי העם:יש לכך סיבה: לפי הגאון רבי משה סופר מנהג העולם הוא שמנהיגים טרם כניסתם לתפקיד המכובד- מבטיחים הבטחות ונודרים מיני נדרים לגבי מעשיהם בעתיד, אך לאחר שמתמנים לתפקידם- ההבטחות לחוד והמעשים לחוד ויש ולא יקיימו כלל את הבטחותיהם. על שחיתות שלטונית מעין זו נאמר: "אם בארזים נפלה השלהבת- מה יגידו אזובי הקיר", אם המנהיג אינו משמש דוגמא חיובית לעמו- מה נצפה מכל העדה כולה.(ראו דוגמא ממנהיגים בימינו כגון: סער ובנט).

איש כי ידור נדר לה' - צריך לדעת למה הכתוב כפל לומר 'ידור נדר' או 'השבע שבועה', לפי שיש שני מיני נדרים ושבועות, אחד בעניינים הנוגעים לנפש, ויתחלק לשני עניינים - אחד לעשות מעשה הטוב כגון ללמוד וללמד להקדיש לגמילות חסדים, ואחד להרחיק התיעוב, כגון: לבל ידור בשכונת אישה חשודה, לבל ילך בחברת פועלי און וכדומה.

שני - בעניינים הנוגעים לגוף במעשה, שאין בו לא איסור ולא מצוה, וגם זה יתחלק לשני דברים, לאכול ולשתות לדור בדירה זו וכדומה, או שלא לאכול דבר פלוני ושלא ללבוש מלבוש זה וכדומה. ויצו ה' לו כדת מה לעשות, ואמר כי ידור נדר סתם נדר יגיד על המעשה שנדר ללכת למקום פלוני או לעשות איזה דבר, ולפי שיש נדר שהוא לה' ודינו שונה מנדרי חול כאשר יבאר הכתוב. לזה פרטו ואמר נדר לה', נמצא שהזכיר הכתוב ב' מיני נדרים, נדרי חול ונדרי קודש.

ואת פינחס הכהן - משה שולח את חלוצי הצבא ויחד איתם את פנחס. מדוע צורף פנחס? “מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פנחס ולא אלעזר? אמר ה’ מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי יגמור” באיזה מובן היה פנחס שקול כנגד שנים עשר אלף איש? לצד אנשי המלחמה היה צורך באדם בעל משקל סגולי ברמה רוחנית, הקנאי לכבוד ה’ בדמותו של פנחס. מהיבט תכלית הנקמה והדבקות בה היה פנחס שקול כנגד כל חלוצי הצבא, שכן הוכיח במעשהו ובטוהר כוונותיו שהציל את ישראל מכליון שהוא האיש שנוכחותו בעת המלחמה יחד עם אנשי הצבא תבטיח את ביצוע המלחמה בהתאם לתכליתה: לתת נקמת ה’ במדין. ואילו נשיאי השבטים לא נשלחו יחד עם חלוצי הצבא כדי שלא יתבייש שבט שמעון שנהרג נשיאו.

"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב"

מדוע מספרת לנו התורה מה היה בסופו של רשע זה, ועוד לאחר שהתנבא טוב על ישראל וזכה שנכתבה נבואתו בתורה מדוע מת במיתה משונה כזאת, אמר ה"בן איש חי"- בלעם חשב שהוא ראוי לנבואה ומחמת כבודו נכתבה נבואתו בתורה מצד נבואותיו של משה רבינו עליו השלום... וכדי שתתברר טעותו עשה הקב"ה שלא יתקיים בו מה שניבא על עצמו:  "ותהי אחריתי כמוהו" אלא מת בחרב מיתת שפלים.

סופו הוכיח על תחילתו שכל מה שנכתבה נבואתו בתורה לא נכתבה מפני חשיבותו אל מפני כבודם של ישראל.

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד - בפסוקים הבאים מתואר, כיצד נגשו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן , ומשה הוכיח אותם על כך "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", ולבסוף התנה איתם תנאי, שאם יילחמו יחד עם בני ישראל בכיבוש הארץ, יוכלו לקבל את עבר הירדן. ותנאי זה ידוע בשם "תנאי בני גד ובני ראובן".

והנה, בכל סיפור דברים זה נזכרים רק שני שבטים – גד, וראובן. שבט מנשה לא נזכר כלל. אך לבסוף,בפסוק לג, מוזכר לפתע גם מנשה: " ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף...".ויש להבין את פשר השינוי, כיצד "נכנס" מנשה לפתע לסיפור הדברים, לאחר שכל השיח מתקיים מול בני גד ובני ראובן.

הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" על ספר דברים, מבאר כך: אכן, השיח כולו והתנאי היו רק מול בני גד ובני ראובן. ואת שבט מנשה הכניס משה בעצמו לעבר הירדן, להגביר את כוח התורה באותו מקום: "ונראה דבשביל שראה משה רבינו שבעבר הירדן כוח התורה מועט על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כוח שלהם, שכתוב 'מני מכיר ירדו מחוקקים', היינו גדולי תורה ראשי ישיבות... ואח"כ סיפר להם משה לישראל, שם בספר דברים כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דווקא, כי בזה תלוי חיי ישראל... כל זה הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו".

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה- כותב רש"י:"ויסעו מרפידים – מה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר נאמר כי ברפידים היו חונים, וידוע שמשם נסעו ,  אלא, מקיש נסיעתם מרפידים לחנייתם במדבר סיני. מה חנייתן בתשובה, אף נסיעתן בתשובה". רש"י הולך בעקבות התלמוד ואומר כי בכל פעם שבני ישראל עצרו וחנו, ניתנה להם האפשרות לחזור בתשובה. והם אכן עשו כך, אפילו אם זה היה אך לזמן קצר. עד לפעם הבאה.

רשי ממשיך למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. הוצא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשלחו המרגלים … ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן.  (רש"י במדבר פרק לג פסוק א). ברושם ראשוני אפשר לטעות ולחשוב כי בני ישראל מטלטלים ממקום למקום, אך הדיוק בתחנות מאפשר לנו לעקוב אחר התקדמות בני ישראל ולראות כי למעשה בני ישראל אחרי השנה הראשונה בה  באמת עברו ארבע עשרה פעם ממקום למקום, בהמשך התקופה, הם נעו רק בערך פעם בשנתיים לאורך 38 שנה. החישוב נשמע הגיוני – כל פעם שבני ישראל יכלו להרגיש טיפה יותר מדי "בני המקום", הם נצטוו לארוז מטלטליהם ולהמשיך בדרך. אך הקב"ה, בחסדיו הרבים, אפשר להם מסע יחסית נח. בו יש אפשרות לעצור, לאזור כוח ומשאבים ורק אז להמשיך בדרך. החניות הן אלו שאפשרו לבני ישראל לעשות תשובה. "ויסעו,ויחנו…ויסעו ויחנו".  בטרם ממשיכים בדרך יש הזדמנות לעצור, להשתהות, לחשב מסלול מחדש. חודש אב מתחיל היום. חודש שבתשיעי בו יש תחנת עצירה. לחנות, להסתכל סביב. לראות עד היכן הגענו ולאן אנחנו מעוניינים להמשיך. ולא כיחידים. התחנה הזו של ט' באב היא תחנת עצירה להתבוננות קולקטיבית של כל עם ישראל.

פטירת אהרון הכהן - "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְהוָה וַיָּמָת שָׁם , מדוע התורה מציינת, את זמן פטירתו של אהרון הכהן, אם התורה רוצה לציין את מועד הפטירה שלו, התורה יכלה לציין את זה, בפרשת חֹקת, שם התורה עוסקת בפטירתו של אהרון הכהן. הקב"ה מצוה את משה רבינו, לקחת את אהרון הכהן, ולהעלות אותו להֹר ההר, ביחד עם אלעזר הכהן, ולהלביש אותו את הבגדים. שם התורה היתה צריכה לכתוב , שאהרון הכהן יסתלק  בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. ומדוע שם התורה לא כותבת את זה,

כאן, בפרשת השבוע, התורה כותבת שתי דברים – את תאריך הפטירה שלו, ושאהרון הכהן  מת על פי ה' (דורשים חז"ל, שהוא מת במיתת נשיקה).את שני הדברים הללו, מציינת כאן התורה, בפרשת מסעי, מה שהתורה לא מציינת, בפרשת חֹקת.יוצא, שפטירת אהרון, התורה מתעסקת איתה פעמיים.

מעניין לראות שאצל אברהם אבינו, התורה לא מתעסקת בפטירה שלו יותר מפעם אחת, וגם לא של יצחק, ולא של יעקב, וגם לא של משה רבינו.

כותב תשובה ספר נפלאות מתורת ה': התורה כתבה את זה כאן, בפרשת השבוע, לכבודו של אהרון הכהן, היות ופרשת מסעי, היא תמיד הפרשה המקדימה את ראש חודש אב, זה בא ללמד אותנו דבר אחד – תדע לך, שצריך להתכונן לראש חודש אב, שהוא יום הפטירה של אהרון הכהן.

לכן השבת, שבת מברכין ראש חודש אב, ותמיד פרשת מסעי, קוראים על פטירתו של אהרון הכהן, ויום הפטירה שלו, יחול באותו שבוע, ולכבודו של אהרון הכהן, חזרה התורה וכתבה את זה, כדי שידעו כולם שזה יום הפטירה של אהרון הכהן.

בנות צלפחד - "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת

ערב הכניסה לארץ, בנות צלפחד באות לפני משה ומבקשות שגם אביהן, שמת במדבר, יקבל נחלה בארץ., טענתן היא תמוהה ביותר: הלא צלפחד מת במדבר ולא נמנה עם באי הארץ. מדוע, אפוא, הוא זכאי לקבל נחלה, נראה, שבנות צלפחד הבינו שכל אדם שיש לו זרע זכאי לנחלה, גם אם הוא עצמו מת לפני הכניסה לארץ . בהלכות ייבום אנו רואים שגם בנות נחשבות לזרע, ולכן מייבמים אדם רק אם אין לו זרע כלל (אפילו לא בנות). מכך, הסיקו בנות צלפחד שכיוון שלאביהן יש בנות - הוא נחשב כקיים, וממילא זכאי לנחלה בארץ.

אמנם, כעת עלינו לדון בבעיה אחרת: אדם כמו צלפחד, שיש לו רק בנות, זכאי לקבל נחלה בארץ. מה דינו של אדם שיש לו גם בנים? האם בניו זכאים לקבל נחלה כפולה - אחת עבורם ואחת עבור אביהם (כיוון שיש לו זרע)? הדבר תמוה ביותר, והוא אף מבטל את כל משמעותו של המניין: כיוון שכל יוצאי מצרים מתו במדבר, הרי שכמעט כל אחד מהנכנסים לארץ זכאי לנחלה כפולה !

כדי לענות על שאלה זו, עלינו לשוב ולהיזכר בעקרונות חלוקת הנחלות. כפי שראינו לעיל, הזכאות לנחלה מתחלקת לשניים: עצם הזכאות לנחלה, וגודל הנחלה. כל ראש משפחה מקבל נחלה לפי מספר האנשים שיש במשפחתו בשעת קיום המפקד. אם האב - ראש המשפחה - אינו קיים, אז יש לחלק את המשפחה למשפחות-משנה, וכל נציג של כל משפחת-משנה מקבל את חלק משפחתו.

טענת בנות צלפחד הייתה טענה כפולה: ראשית - הן טענו שהן צריכות להיות נציגות משפחתן במקום צלפחד אביהן שמת. שנית - הן טענו שהן זכאיות לקבל שטח, למרות שהן לא נמנו במפקד ושטח כל משפחה התחלק לבני המשפחה לפי המניין במפקד. כיוון שהקב"ה נענה לבקשתן - הרי שהתרחש כאן שינוי מהפכני בדיני הירושה: הנחלות אינן מתחלקות רק לפי המנויים במפקד, אלא כל משפחה זכאית לקבל לפחות חלק אחד בארץ. אם אבי המשפחה נפטר ויש לו בנים - הבנים מקבלים קרקע כנציגי המשפחה לפי מספרם, אולם אם אבי המשפחה נפטר ויש לו רק בנות - הבנות מקבלות את חלק הקרקע המיועד למשפחה, למרות שהן לא נמנו בתוך הנכנסים לארץ.

נראה, שכאשר התורה קבעה שמסגרת הירושה מגיעה עד אחֵי האב, היא קבעה בכך מבנה משפחה המתחיל באביו של הנפטר . ואכן, כך עולה גם מפרשת בנות צלפחד: אותם שבאו אל משה והתלוננו שתיגרע נחלה מנחלתם היו "ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות בני יוסף" (ל"ו, א). צלפחד היה בנו של חפר בן גלעד, ואם כן אנו רואים שראשי האבות של משפחת בני גלעד - כלומר, אחֵי אביו של צלפחד - ניגשו אל משה. שוב, אנו רואים שמסגרת משפחת הירושה מתחילה באחֵי האב.

לכן, נראה שהמשפחה שצריכה הייתה להעניק חלק מנחלתה לבנות צלפחד היא משפחת בני גלעד - כלומר, אחֵי אביו של צלפחד . לעניין הנחלות, משפחת אחֵי האב היא המשפחה הגרעינית, ונחלת כל שבט התחלקה לחלקים לפי משפחות גרעיניות אלו.